נהוג לחלק את התורה לחמישים וארבע פרשות, שנקראות כל שנה במחזוריות, בשבתות שאינן חגים. היום קראנו את הפרשה השלושים ושתיים, פרשת "בהר". פרשת בהר היא פרשה קצרה שכוללת פרק אחד בלבד, ולכן בשנים רגילות קוראים יחד אתה גם את הפרשה הבאה, פרשת "בחקתי". אבל השנה הייתה מעוברת וארוכה במיוחד, ולכן ישנן יותר שבתות מהרגיל וקוראים את פרשת "בהר" לבדה.
כאמור, הפרשה כוללת פרק אחד מספר ויקרא – פרק כ"ה, בתוספת שני פסוקים מהפרק הבא. כנהוג, שם הפרשה נלקח מתוך הפסוק הראשון שלה, שבמקרה זה הוא "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור". אבל הפרשה אינה מדברת על הר סיני. היא עוסקת במספר חוקים שמיד נדון בחוט המקשר ביניהם בהרחבה. החוק הראשון, חוק השמיטה, אוסר לעבד את הקרקע בכל שנה שביעית, ואומר שיבול האדמה בשנה זו שייך לכולם, לא לבעל הקרקע. החוק השני הוא חוק היובל: "שנת היובל" מגיעה אחרי שבע שמיטות, כלומר אחת לחמישים שנה, ובה כמו בשנת שמיטה אין מעבדים את הקרקע, אך בנוסף לכך כל האדמות חוזרות לבעליהן הראשוניים וכל העבדים העבריים משתחררים. החוק השלישי, חוק "גאולה", מאפשר לבעל הקרקע או לקרובו לקנות חזרה את הקרקע עוד לפני שנת היובל, ובדומה מאפשר גם לגאול עבד מעבדותו. החוק הרביעי אוסר על הלוואה בריבית. וחוק חמישי מצווה על התייחסות הומנית לעבדים עבריים ואוסר לרדות בהם ולהעבידם בפרך.
הביטוי השגור "מה עניין שמיטה אצל הר סיני" מגיע מפרשה זו. חוק השמיטה הוא היחיד בכל ספר ויקרא שמקום נתינתו, הר סיני, מצוין בפתיחתו. מכאן שחוק זה ניתן למשה במעמד הר סיני הן בכללותו (בספר שמות), והן בפרטיו (בפרק שלפנינו). אך מה לגבי שאר החוקים בתורה? מדוע דווקא על חוק זה מצוין בפירוש שפרטיו ניתנו בהר סיני? לדעת רוב הפרשנים, הדוגמה שלפנינו מעידה על הכלל, וכל החוקים בתורה, בכלליות ובפרטים, ניתנו בהר סיני. דעת המיעוט היא שהחוק שלפנינו מיוחד והוא היחיד שגם פרטיו ניתנו בהר סיני.
ובכן, מהו הקשר בין החוקים בפרשה זו? ומה היא המטרה לשמה הם נקבעו?
נתחיל בפרשנות הנפוצה לתכלית החוקים בפרשתנו, שנקרא לה:
החברה והפעילות הכלכלית בעולם העתיק היו מבוססות רובן ככולן על חקלאות. חקלאות היא פעילות כלכלית לא יציבה ומועדת לפורענות, וזה נכון במיוחד בארץ-ישראל, בה אקלים שחון ומיעוט נחלים מביא לשכיחות גבוהה במיוחד של שנות בצורת ויבולים דלים. לכך יש להוסיף אסונות טבע, ארבה, מלחמות, ומגוון אסונות אחרים. במקרים רבים, משקים חקלאיים שנפגעו לא הצליחו לשקם את עצמם. בעלי קרקע נטלו הלוואות כדי לנסות לשקם את משקם, לא הצליחו לפרוע אותן, ולבסוף נאלצו למכור את נחלתם, ולהפוך שכירים או אפילו למכור עצמם לעבדות.
פרשנות אחת לחוקים שלפנינו היא לראות בהם חוקים סוציאליים נאורים שמנסים לקדם חמלה ואחווה בעם ישראל, ולהבטיח חברה של בני-חורין. חוקים אלו אוסרים לנצל אנשים שירדו מנכסיהם, ומנסים לאפשר להם ולמשפחתם לחזור בהקדם האפשרי לחיים יצרניים רגילים ולהחזיר להם את כבודם העצמי. חוקים אלו מונעים מבודדים לצבור נחלות אדירות תוך ניצול רבים אחרים שמגיעים לפת לחם. חוקים אלו משמרים את החלוקה הראשונית ההוגנת, שחילק משה את ארץ ישראל בין שבטי ישראל ובתי האב בהם, אחרי שביצע מפקד.
חוק היובל קובע שבשנת היובל כל הנחלות חוזרות לבעליהם המקוריים והעבדים משתחררים. לנושה אין אפשרות לקנות לצמיתות את אחוזתו של החייב, אלא רק לחכרה (והחוק מפרט כיצד להעריך את התמורה לפי מספר השנים שנותרו עד לשנת היובל). חוק העבדים העבריים אומר שלאדם בלבד שמורה הזכות למכור עצמו לעבדות, וזאת כדי לכסות חובותיו, אך אין הוא הופך לרכוש הקונה, אי אפשר למכרו הלאה, אין לרדות בו בפרך, והוא משתחרר בשנת היובל. חוקי גאולת הקרקעות והעבדים מאפשרים לקרובי בעל הקרקע לשעבר לעזור לו לקנות בחזרה את חירותו ואת אדמתו. איסור הריבית מצמצם את תופעת ההסתבכות בחובות שגדלים מיום ליום. חוק השמיטה מפחית את הפערים הכלכליים אחת לשבע שנים, בכך שבשנת שמיטה תנובת השדות שייכת לכלל, ולא לבעל הקרקע.
פרשנות זו חביבה במיוחד על פרשנים שמנסים להוכיח שחוקי היהדות הם נאורים, מוסריים, ורלוונטיים גם בתקופה המודרנית. אך למרבה הצער, היא מעלה תהיות רבות. ביניהן:
אם מטרת חוקי שמיטת הקרקעות להקטין פערים כלכליים בין אנשים, מדוע מצוינות גם בהמות וחיות כנהנות מתבואת השדה בשנת השמיטה? ומדוע נאסר בפירוש לזמור, כלומר לטפל בעצים, בשנת השמיטה, ולא נאסר רק לאסוף את היבול? הרי איסור הטיפול בעצים פוגע קשות ביבולים של השנים הבאות ומצריך שיקום המטע או הכרם, אך לא מועיל כהוא זה לעניים. ובכלל, האם דרוש חוק שנותן לעניים אוכל רק אחת לשבע שנים?
שחרור העבדים בשנת היובל נשמע רעיון הומני, אך במה הוא עוזר למי שנאלץ להשתעבד שנה אחרי היובל? גם לא ברור כיצד משתלב חוק זה עם חוקי שחרור העבדים העבריים מספרי שמות ודברים, שמציינים שעבד עברי דווקא ישוחרר בשנה השביעית לעבדותו, ולא מציינים כלל את שנת היובל. ואם אלו חוקים הומניים, מדוע הם מוגבלים לעבדים עבריים ולא תקפים לעבדים נכריים? ומדוע לא נאסרה העבדות לחלוטין במקום להגבילה?
קושי נוסף בקבלת חוקי פרקנו כחוקים חברתיים שהיו נהוגים בימי המקרא, הוא שאין כל עדות במקרא שחוקי השמיטה או שחרור העבדים קוימו, ואין כל עדות לשיטת הספירה של מחזורים קבועים בני שבע שנים וחמישים שנה. מעניין שדווקא בימי בית-שני יש לנו עדויות, כמו מפי יוסף בן-מתתיהו, על קיום שנת השמיטה, וגם עצם חיבורה של מסכת שביעית במשנה מלמד על קיום שנת השמיטה. הסבר אפשרי לעובדה זו הוא השינוי הדמוגרפי שחל בארץ ישראל והתבטא בקיום מובלעות של גויים שסיפקו יבולי ירקות ופרות בשנת שמיטה, וקיומה של פזורה יהודית שתמכה במקיימי המצוות הקשורות בארץ. אך עדיין נותר קושי רב בקיום מצוות שמיטת הקרקעות במלואן, והוצאו תקנות מקלות רבות, כגון היתר לעבד את הקרקע בשנה השביעית לצורך תשלומי מס למלכות. בראשית המאה העשרים אף קבעו רבני הציונות הדתית בפסק הלכה שניתן בשנת שמיטה למכור את הקרקע לגוי, ואז להמשיך לעבדה. (הרבנים החרדים מתנגדים לסידור זה.)
ישנם פרשנים חילונים שמשתמשים בחוקי שמיטת הקרקעות לניגוח היהדות וההלכה. לפיהם, היהודי שומר המצוות הפך להיות תלוי בגויים: קשה או אף בלתי-אפשרי לקיים את כל המצוות ללא גוי של שבת שידליק לך אש, יבשל, ויטיס מטוסים בשבת; גוי שייקנה ממך את החמץ בפסח; ולענייננו, גוי שייקנה את חלקתך בשנת השמיטה – או גוי שיגדל עבורך תבואה, פרות וירקות. למעשה, בימינו בשנת שמיטה רווחת התופעה של מוכרי ירקות המתגאים בכך שהתוצרת שהם מוכרים היא של גויים, ולא של יהודי. בתנאים אלו, קשה מאוד לומר שחוקי השמיטה הם חוקים סוציאליים.
נחפש, אם כן, פרשנות אחרת לתכלית החוקים בפרשתנו.
פרשנות אחרת של החוקים בפרשה זו היא פרשנות תאולוגית, כלומר דתית. לפי פרשנות זו, אין לחפש לחוקים בפרשה שלנו הסברים מעשיים או חברתיים, אלא רק משמעות דתית, אמונתית, וחוקים אלו באים להדגיש את כפיפות הבריאה לבוראה.
עיקרון דתי ראשון הבולט בפרק הוא שהבריאה היא רכוש הבורא, ולא רכושם של בני האדם. כפי ששביתת האדם ממעשיו ביום השביעי מסמלת את הכרתו בפועלו של ה' בבריאת העולם, כך גם שביתת הארץ בשנה השביעית מסמלת את בעלות ה' עליה. בשנה השביעית חוזרים יבולי הארץ למצב הבראשיתי אותו הועיד להם ה', כלומר אוכל לכל הברואים, אנשים וחיות כאחד.
חוקי היובל מתחייבים מאותו עיקרון. ה' הוא הבעלים הנצחי על הארץ, והוא זה שקבע את חלוקת הנחלות בין שבטי ישראל ובתי האב. לכן, מכיוון שבני ישראל אינם בעלי הקרקע, אלא רק משתמשים בה, הם אינם רשאים למכור אותה לצמיתות. בדומה, בני ישראל הם עבדי ה', ולכן אין למכור אותם לאחר, וכל עבדות של עברי אצל הזולת היא רק זמנית.
עיקרון דתי שני הנובע מכפיפות הבריאה לבורא הוא שרווחתו ופרנסתו של אדם נובעים לא רק מעמלו ומחריצותו, אלא בעיקר מרצונו ומכוחו של ה'. האדם מביע את מודעותו לעובדה זו על-ידי אמונתו שה' ידאג למחסורו גם בשנה שאין הוא מעבד בה את הקרקע. כדי להרגיע את הספקנים, חוק השמיטה מבטיח שה' ישלש את היבולים בשנה השישית כדי שיספיקו הן לשנת השמיטה והן לשנה שאחריה שיבוליה יבשילו רק בסופה. לפי תפיסה זו, הקשיים בהם מעמידים חוקי השמיטה את החקלאי הם מכוונים, ומהווים מבחן לאמונתו של האדם בה'.
אבל, הפרשנות התאולוגית לחוקים בפרשה שלנו מסבירה רק את השלד שלהם, ולא את כל הפרטים בחוק. אני מעדיף פרשנות שלישית, שבמובן מסוימת משלבת בין שתי הפרשנויות שראינו – החברתית והתאולוגית.
לפי פרשנות זו, החוקים בפרשה שלנו מקורם בחוקים חברתיים שהיו מקובלים באזורנו בתקופה שקדמה לימי המקרא. חוקים ארכאים אלו עברו עיבוד, הותאמו לתאולוגיה היהודית, והוכנסו לתורה למרות שבזמן המקרא הם כבר לא קוימו למעשה.
חוקי השמיטה אכן קלים יותר להבנה בקונטקסט של תקופה קדומה, בה נחשבה עדיין הקרקע לנחלת הכלל, ועיבודה עמד על רמה נמוכה.
ומה לגבי חוקי היובל? מאמצע האלף השלישי לפני הספירה היה מקובל במסופוטמיה מוסד ה duraru, הדומה לחוק היובל שלנו. כנראה שמקור המילה העברית "דרור", הנזכר גם בפרק שלנו, היא במילה אכדית זו. בעת הצורך, ביצעו מלכים תיקונים חברתיים נרחבים שתפקידם היה לבטל עיוותים חברתיים שנוצרו בתקופת המלכים הקודמים. ה"דרור" המסופוטמי כלל לפעמים החזרת קרקעות לבעליהם הראשונים, לפעמים שחרור בני-חורין שנשתעבדו, ולפעמים ביטול חובות.
במסופוטמיה הוכרז הדרור על-ידי המלך כרצונו, בדרך כלל בזמן עלייתו לשלטון. לעומת זאת, בישראל הקדומה אין מלך בשר ודם, ובכלל, התלות בחסדי המלך זרה לתאולוגיה היהודית בה ה' הוא המיטיב. לכן, במקום קריאת הדרור בזמן עלייתו של מלך חדש לשלטון, נבחרה מחזוריות קבועה, של שבע שנים ושל חמישים שנה, שבה נקרא דרור בחסד ה' - ולא בחסד המלך. מחזוריות זו קשורה קשר הדוק עם חידוש הברית עם ה'. לפי ספר דברים משה ציווה את הכוהנים לחגוג אחת לשבע שנים, בסיומה של שנת השמיטה, את מעמד "הקהל". במעמד חגיגי זה, שלא נחוג בימינו, מתחדשת הברית עם ה', ועם ישראל מקבל עליו שוב את עול מלכות שמיים. ובהתאם, בשנה זו מכריז ה', מלך המלכים, על דרור מוקטן, כלומר שנת שמיטה, ואחת לשבעה מחזורים כאלו מוכרז הדרור המלא, כלומר שנת היובל.
מכאן גם חזרנו שוב לקשר שבין שמיטה להר סיני: שנת השמיטה, אחת לשבע שנים, היא השנה בה מתחדשת הברית שכרת ה' בסיני עם עמו. מכאן שהקשר בין שמיטה למעמד הר סיני איננו מקרי, אלא קשר עמוק וחשוב.